אתמול גמרתי לקרוא את "אמנות ההקשבה לפעימות הלב".
מי שסולד מספוילרים ולו גם חלקיים, שיברח עכשיו :).
יש שם סיפור אהבה, אהבה עוטפת ומוחלטת ובלתי מותנית, בין נער עיוור לנערה שאינה יכולה ללכת.
הוא נושא אותה על גבו, וכך היא משמשת לו עיניים והוא משמש לה רגליים.
"אבל החיים מפרידים בין האוהבים, בעדינות, בלי להקים רעש", כתב ז'ק פרוור ב"עלי שלכת", והנסיבות מרחיקות את הנער מן הנערה ואת שנות הבנייה שבחייהם הבוגרים, השנים של רכישת מקצוע והקמת משפחה וכיוצא בזה, הם עושים בריחוק גאוגרפי (אבל בלי לאבד אמון וביטחון באהבה המוחלטת הזאת, וגם בלי מרירות ובתחושה שהחיים כבר העניקו להם את המתנה הגדולה ביותר שבאפשר – לאהוב ולהיות נאהב).
מהספר הזה וכל אשר בו בחרתי לתאר את התמונה של הנער הנושא את אהובתו על גבו, כי ריתקה אותי ההרחבה שכל אחד מהאוהבים הרחיב את עולמו של האחר. הנערה תיארה לנער את העולם ועזרה לו להגדיר ולהבין את הדברים שהוא שומע, והוא נשא אותה למקומות שלא יכלה להגיע אליהם בכוחות עצמה. ללא ספק כל אחד מהם היה גדול יותר, עשיר יותר, במחיצת האחר.
והרגשתי שזה נכון, כי כולנו פגומים. כולנו מוגבלים. אף אחד מאתנו לא יכול לבדו לתור ולכבוש את כל פינות העולם הזה שכאילו ניתן לנו בשפע, אילו רק יכולנו. ומשמעותי מאוד היה בעיני שהנער הִרגיש שהוא שייך לעולם ולעצמו לראשונה רק כשנכנסה הנערה לחייו.
ואז אמרתי לעצמי אבל רגע, אבל מה עם החתיכה החסרה ו-O הגדול, מה עם 1+1=2, מה עם כל החינוך שמחנכים אותנו שסימביוזה זה פויה.
ועל זה עניתי לעצמי שאולי משום כך היו השניים צריכים להיפרד, ודווקא בשנים של הבנייה הקונקרטית בחיים.
וכשנפרדו השכילו לא להתמעט, לא להיות אנשים חלקיים ומיוסרים, אלא אנשים שלמים שנושאים איתם את החוויה המופלאה של עצם קיומו של אחר בעולם שאוהב אותם כמות שהם, והם אוהבים אותו, ושמרחיב את עולמם.
