פעם אחת הכנו תרגיל בתיאטרון, שלושתנו - תומר, יעלה ואני. החלטנו על פרויקט שאפתני: עיבוד תיאטרוני שכתבנו בעצמנו לסצנה מתוך "תקוות גדולות" של דיקנס, שהיה הספר האהוב על תומר. אני הייתי מיס הווישם – המטורפת שעצרה את כל השעונים בביתה כשחתנה לא הגיע לחתונה - בשמלה בלויה ומרופטת שהצלחנו למצוא במחסן של המורה לתיאטרון. יעלה הייתה אסטלה, בתי המאומצת היפה שגידלתי אותה רק למטרה אחת: לשבור לבבות של גברים, ותומר היה פיפ, הילד העני שמתאהב באסטלה אהבה נואשת והיא משחקת בו. ביצענו את הסצנה שבה פיפ ואסטלה משחקים בקלפים תחת עינה הצופייה של מיס הווישם, אסטלה מתלוננת שפיפ גס והמוני וקורא לנסיך "ג'ק", ומיס הווישם מעודדת אותה לשבור את לבו.
יעלה ואני באנו לביתו של תומר אחרי הלימודים כדי לערוך אצלו את החזרות. זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרנו אצלו (נהגנו לבלות בעיקר בביתו של עודד) ויעלה התרגשה מאוד, וגם אני התרגשתי בשבילה. הבית של תומר לא היה בית עשירים, אבל היה מרשים מאוד; המון תקליטים, המון ספרים, בית נקי ומסודר, ובעיקר שקט. אמו הייתה בבית כשבאנו – ידענו שהיא מורה, בבית ספר אחר – וקיבלה אותנו בנימוס מסויג מעט. יעלה ואני עמדנו בפתח נבוכות בזמן שתומר ואמו דנו בכובד ראש מוזר בשאלה אם נאכל, מה ומתי. אחר כך הסתגרנו בחדר שלו – מיטה שמתקפלת לספה, שטיח בצבעים חמים, מנורה בעלת אהיל רך, פטיפון ותקליטים אחרים מאלה שבסלון (בסלון קלאסיים וג'אז, ואצל תומר – פינק פלויד וג'תרו טל וג'נסיס וקווין), שולחן עבודה וכמובן ספרים – הרמן הסה, שאני מעולם לא הצלחתי להתחבר אליו אבל התביישתי בכך כשיעלה אמרה כמה התרגשה מ"נרקיס וגולדמונד" ותומר הנהן ובעיניו בוהק מוזר, כאילו הוא עומד לבכות; תומס מאן, שאנחנו לא הצלחנו לקרוא אותו ונוכחותו על המדף של תומר עוררה בנו הערצה. כשניסה להסביר לנו למה הוא אוהב אותו, אמר רק "תקראו את ה'נבחר', זה סיפור האהבה הכי מעוות והכי יפה שיכול להיות"; והרבה ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, עולם "של בנים" שליעלה ולי כמעט לא הייתה בו דריסת רגל – היא קראה את ההוביט ואני קראתי קצת אסימוב, תומר השאיל לי פעם ספר סיפורים שלו והביט בי בגאווה כשאמרתי לו שאהבתי את הסיפור "והיה אם" – שמות שהכרתי בלי לדעת מי עומד מאחוריהם, זילאזני ודגלס אדמס וטרי פראצ'ט וניל גיימן; וכמובן ,"תקוות גדולות", שבאותו יום גילה לנו תומר שגנב אותו מספרייה ציבורית. הוא הראה לי וליעלה את החותמת. עמדנו ותלינו בו עיניים נדהמות: הוא, תומר, גנב ספר מספרייה? "אני אוהב את הספר הזה, הייתי מוכרח אותו, ואי אפשר להשיג אותו בעברית," אמר בכעס כבוש. "לא כולם דוברי אנגלית כמוך, טליה," נזף בי, ויעלה ואני הבטנו זו בזו בתמיהה לרגע, כי חשבנו שהאנגלית של תומר בסדר גמור, אבל לא אמרנו כלום.
עבדנו על הסצנה שלנו והתפרצנו פעמים רבות בצחוק, אולי דווקא כי יעלה הביישנית נהייתה פתאום נוראת הוד, ותומר באמת נראה כל כך מסכן ונתון לחסדיה, ואני באמת כל כך רציתי שהיא תשבור את לבו. לקראת הערב דפק בדלת אביו של תומר – גבר נאה וצעיר להפתיע – ואמר ברשמיות (מופרזת, לדעתי ולדעתה של יעלה) שאנחנו מוזמנות להישאר לארוחת הערב, ושהוא יודע שאנחנו עוסקים בענייני תיאטרון, אבל מבקש שנהיה שקטים יותר. יעלה ואני הודינו לו - בתקווה שאנחנו מספיק רשמיות - אבל אנחנו צריכות ללכת, אמרתי, כי בשפת המבטים הפרטית שלנו כבר קבענו שעלינו לצאת מכאן במהרה ולדון ולדוש ולנתח. תומר ליווה אותנו לתחנת האוטובוס, הלך כשידיו בכיסים וראשו מורכן מעט. "אתה עצוב?" שאלתי ויעלה חייכה אליי לאות שגם היא רצתה לשאול. תומר הרים אליי מבט רחוק כאילו שכח שהוא מהלך לצדנו והיה בעולם אחר. "לא," חייך בתמימות כאילו אין לו מושג על מה אני מדברת, ועדיין נראה עצוב. חשבתי שאולי היינו ביקורתיות מדי כלפיו כשסיפר שגנב את הספר מן הספרייה, ואולי הסצנה שעבדנו עליה העציבה אותו.
הגענו לתחנה ועמדנו שלושתנו נבוכים מעט, ידיו של תומר עוד בכיסים, וכשהגיע האוטובוס הושיט לי יד ולחץ את ידי שלי בחום אבל גם ברשמיות, וחייך חיוך מלבב, ואז עליתי לאוטובוס והושטתי את הכרטיסייה לנהג. יעלה לא עלתה מיד אחריי ואני הבטתי לאחור, ופתאום ראיתי את חברתי הביישנית מדביקה לתומר המופתע נשיקה די עזה על שפתיו.
