לפני שנתיים בערך, הייתי בלהקה.

הדבר החשוב ביותר שהיה לי בחיים בזמנו הייתה המוזיקה שלי, זה אולי נשמע שיטחי שלא חשבתי על כלום חוץ מזה, אבל זה היה החלום הגדול שלי, לעשות מוזיקה לעולם, לדעת שיש אנשים יעזרו במילים שלי, במלודיה שלי על מנת לצאת ממצבים או להרגיש טיפה יותר טוב, בדיוק כמו שלי קורה עם שירים מסויימים.

לפני שנתיים בערך, הפסקתי עם המוזיקה שלי, מסיבה כואבת.

איבדתי את האדם שהכניס אותי למוזיקה, שהמוזיקה שלנו הייתה דרך התקשורת בנינו, היה לנו קשר שאי אפשר להסביר במילים, כמו האהבה ששררה בנינו הייתה כלכך חזקה, אפילו לדוגיות, היינו אחד, פשוט מאוד התחברנו נשפית למעין גוף אחד ומחשבה אחת.

המוזיקה הייתה החלום של שנינו, הוא תמיד אמר שנשנה את העולם עם המוזיקה הזו, זה היה דבר של שנינו ומאז שהוא הלך, לא הצלחתי לנגן, ולא הצלחתי לשיר, זנחתי את החלומות שלי, כי הרגשתי אנוכית כשהייתי מנגנת לבד, לעצמי.

ומאז בכל פעם שניסיתי, לא הצלחתי להוציא צליל ולא תו, כלום שום דבר.

ידיד טוב שלי ביקר אצלי אתמול, ויצא לנו לדבר על זה, הוא אמר לי את המשפט הכי נכון שיש.

"הטעות שלו הייתה ללכת מכאן, אבל זה קורה לפעמים, אנשים נשברים.

הוא היה רוצה שתמשיכי שתגשימי את החלום של שניכם בשבילך ובשבילו, זה מה שחיבר בניכם כשהוא היה בחיים, זה גם מה שיחבר בניכם עכשיו, אל תוותרי"

כשהוא סיים לדבר הוא קם והביא מהחדר ממתחת למיטה שלי את הגיטרה שכבר מעלה אבק, ישבנו בחוץ וניגנתי לו.

שרתי את השיר שכתבתי על האדם היקר לי מכל.

זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנתיים+ שהצלחתי לעשות את זה.

ההרגשה שהייתה בי הייתה כלכך משמעותית וכלכך אמיתית, הרגשתי כאילו מרחפת, יכולתי לראות את פניו של האדם מחייכים אלי ואז נעלמים באושר.

אני יודעת שאתה כבר לא מסוגל לקרוא פה, אך אם היית הייתי רוצה לומר לך כמה אתה חסר לי, כמה קשה מיום ליום שעובר.

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים לא את כולם. אני חוזרת לעצמי לאט לאט, לא שכחתי מי אני באמת.

אזכור אותך ואוהב אותך לנצח.

אני מגשימה את החלום, את החלום שלי ושלך, את החלום של שנינו. תהא לצידי כי אני בליבי לצידך.

שלך לתמיד,

אלכסיה הקטנה...