סופ"ש משעמם פצצות,
בזמן האחרון שום דבר לא מרגש אותי באמת, אני מרגישה דיי דיכאונית,
כנראה שבאמת זו הפעם הראשונה שהרגשתי אהבה אמיתית, והיא פגעה בי.
אני מרגישה כאילו כל הגוף שלי מתפורר לחלקיקים ואין לי דבר שאני יכולה לעשות נגד זה,
כל פעם שאני מנסה לחבר אותם בחזרה תמיד יש חלק שחסר,
שעף עם הרוח.
אני יודעת שהתשובה היחידה זה זמן,
אבל איך אני יכולה לשכוח ממנו, אם הוא כל הזמן מתקשר,
הקול שלו בראש שלי,
ושאני עוצמחת את העיניים לדקה של מנוחה דמותו עומדת שם, מחייכת.
אותו היום שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
נמאס לי, אני באמת אדם כלכך נוראי שלא מגיע לו אהבה שתעזה לו טוב פעם אחת!?!?
שונאת אותו ושונאת את עצמייי
אומרים לי שטוב לך.
אני נראה לי שמחה.
אומרים שטוב, אבל לא כמו איתי.
אני כבר לא מבינה.
אם היה יותר טוב כאן,
למה אתה שם?
לא הכריחו אותך,
לא הצמידו אקדח לרקה.
זאת החלטה שלך!
למה רצית יותר רע.
התקשרת ואמרת שאתה אוהב,
באמת אוהב.
האם אמת?!
כבר הכאבת מספיק,
למה להמשיך,
ביקשתי שתפסיק, בקשתי שתלך.
גיבורה גדולה,
בטלפון זה פשוט,
להגיד לחברות ש"לא" ו"אין מצב" זה קל.
אבל אני לא יודעת מה יהיה ביום שתאמר לי את זה בפנים.
לא נשאר לי עוד מקום ולו קטן
כדי לשבור.
תתרחק.
ולא גם לך לא יהיה מה לשבור.
נמאס לי.
ממך, וממני.
אמא חזרה הביתה!!!
אתמול הייתי אצלה בית חולים בעפולה, זה היה הדבר הכי מוזר שהיה לי.
לא לא רגילה לראות אותה פגיעה, ושקשה לה,
היא כמוני, מסתירה את זה.
היא לא רצתה שאני אשאר בהתחלה, אבל מי שואל אותה בכלל?!?!
אין עוד אישה כמוה, היא כלכך חזקה, שזה הורג אותי.
הלוואי והייתי כמוהה ממש בזה, להצליח תמיד להמשיך הלאה, גם אם ממש ממש כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
