במרחק נגיעה מכאן.

אז מה, עכשיו גם יש הקדמה לפני שקוראים בבלוג. עוד לא החלטתי מה הדעה שלי לגבי זה. כלומר, זה נחמד כשיש רקע; הכנה; לפני שקופצים למים; לתוך בלוג של מישהו, ואלוהים יודע כמה בלגן הולך בבלוג הזה. לפעמים אפילו אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי כל מה שכתוב.

בעיקרון יש פה תיעוד לכל מה שעברתי. אני אוהבת לחזור אחורה בחודשים, וזאת הסיבה שכלום לא נמחק מפה, למרות שיש כל-כך הרבה דברים שכבר לא רלוונטים. אני בחורה נוסטלגית, על כן אני אוספת זכרונות ומשמרת אותם, אפילו שלא תמיד אני מצליחה לגעת ברגש המדוייק שעבר בי כשכתבתי את אותו פוסט. זכרונות מטבעם מטשטשים עם הזמן, וזה רק טוב שיש לי איפה לתעד אותם, גם אם זה רק בקושי.

אני כותבת פה בשביל עצמי, אבל תמיד שמחה לקבל דעות והשתתפות אחרים. הכתיבה מבולגנת, אני בחורה אימפולסיבית שמתיימרת להתנהג ברציונאליות, אבל תמיד שמחה לראות פספקטיבה של אדם אחר, שיוכל לשאול מה קרה ולקבל הסבר ברור ונקי, ולתת עצה מכיוון שאינו קשור לשום צד במערכת (אורח לרגע רואה כל פגע?), מה שלא קורה עם האנשים הקרובים אלי, שלרוב יבחרו צד לפי היכרותם איתי ועם הסובבים אותי.

למעשה, אני מעדיפה שאנשים שמכירים אותי בחיים האמיתיים לא יקראו פה, לכן אי פה שום פרטים מזהים עלי - אני דולצינאה ותו לא. האנשים היחידים שמכירים אותי ויש להם קישור לבלוג הזה, הרי שהם קיבלו את רשותי לקרוא פה.

יותר מזה אין הגבלות. אין רסן ללשון שלי, אני לא מנסה לפגוע - זו פשוט אני ואיך שאני חושבת, מרגישה ומי שאני. הלוואי שהיו פה גם פוסטים שמכניסים לתוכם חלק מההסתכלות שלי על דברים, אבל אני כזאת אומוציונאלית, לכן פשוט לא מצליחה לסדר את מה שאני כותבת.

מדי פעם אני מכניסה בפוסטים דברים שכתבתי, יצירות שהתחברתי אליהן או, אפילו, תמונות. זה לא קורה בד"כ, כי ליצירותיי הכתובות יש בלוג משלהן כדי שהאנשים לא יתערבבו לי, אבל יש.

בכל מקרה, הדברים הכתובים שהועלו לפה מצאו את מקומם ברשימות. אלה פוסטים שמדי פעם אני חוזרת לחפש בהם תגובות. לא משהו מחייב במיוחד.
והבלוג הזה הוא אני וכל מה שטוב בי ורע בי.

על אחריותכם בלבד. ;)

דולצינאה.