מחפשת ת'עולם האבוד

[באוזן: American Ediot [

מבזק מאתמול. כל מה שתקראו עכשיו חוץ מהקטע של *היום*, זה על אתמול...

דרכתי היום בחרא.

לא, לא תרתי משמע. באמת דרכתי.  אמא הסבירה לי שזה טוב.. ניסיתי להסביר לה שזה לא :

אמא: "תראי, לדרוך בחרא זה מביא מזל וכסף.. באמת!"

אני: "נכון אמא...  למי שלא דורך בו !!!"

זה היה מאוד פשוט, הלכתי לתחרות כלבים, חזרתי, נכנסתי, ודרכתי בחרא. כמובן שמיד הלכתי למקלחת.

המים היו כל כך קפואים שאפילו החרא הקטן הזה (שלמזלי באמת היה קטן) החליט שהוא לא מסכים לתנאים שאני מציבה לו וירד מהר מרגלי.  אני חושבת רק מה היה קורה אם הייתי דורכת בחרא של הענק שלי. [אני בכוונה לא מספרת על סוגי הכלבים, כי יותר מידי אנשים יזהו אותי לפי הסוג]. אפילו בתנאים הכל כך מחפירים שארגנתי לחרא הקטן, הגדול לא היה מסכים לרדת.

טוב, הנושא התחיל להגעיל, אפילו אותי, ונעבור לנושא הבא...

שמתם לב שכל פעם כשמנסים להראות למישהו שאתם אוהבים אותו זה יוצא משהו כמו "אני חולה עלייך" "אני מת עלייך", למה חולה/מת.

מהיום תגידו "אני בריא עלייך" "אני חי עלייך"...

חה. אני מטומטמת ברמות. זה אפילו לא מצחיק !

למה תמיד כשעצובים פונים לאלוהים. "למה אלוהים !! למה עשית את זה ? אתה שונא אותי נכון ?! למה ?!!!!" אנחנו אף פעם לא פונים אליו כשקורה לנו משהו טוב. נגיד כשאתה זוכה במשהו. אתה לא אומר "אוי אלוהים !! הכל בזכותך!! רק אתה עשית שאני אצליח תודה תודה תודה!!". חה. אתה בטח אומר: "תמיד ידעתי ש*אני* אצליח, זה הכל בזכותי, וואי אני כל כך אליל, ידעתי שאני אצליח, יו אני צריך לנשק לעצמי ת'רגליים מרוב שאני אלוהי !!" [טוב, קצת נסחפתי...]

באמת שאין לי משו נגד דתיים. אבל למה כל הזמן הם רק אומרים ב"עזרת השם" ? מה השם יעזור להם.. זה כמו האיש שתמיד התפלל וביקש מאלוהים שיזכה בלוטו, כשהוא אף פעם לא קנה ת'כרטיס...

ובתכל"ס, במה כבר אלוהים יעזור, אם אתה לא עוזר לו לעזור לך. לאלוהים יש דברים יותר חשובים לעשות. כמו שיחות עם השמש על הדכאון שלה בגלל אדון ליפשיץ (עזבו, בדיחה אישית).

[באוזן: Holiday]

גם אני התלוננתי לאלוהים אתמול. אני יודעת שהוא עשה את זה בכוונה. זה הקטע הברור. הקטע הלא ברור זה למה. אבל אני אברר. אתמול הבריזו לי. כן, כן, זה ממש עצוב ומעצבן. במיוחד כשזאת הרכבת ! היא פשוט הבריזה לי אתמול בלי בושה !! לי ולעוד איזה חמישה אנשים. הייתי אמורה לעצור בבית יהושוע. ללכת לקופר. לפגוש את אביב וחבריו "התאומים"- פוסט קודם. והרכבת הבריזה. לשם שינוי הגעתי בזמן עם אמא. ולרוב זה באמת קשה לחבר משפט שלם עם המילים "הגעתי בזמן" ו "אמא". כך, שאתמול ממש קרה נס. כנראה שניסים קורים במקום דברים אחרים שהיו צריכים לקרות.

זה כמו שכשצלחת נשברת זה "במקום משהו רע אחר שקרה". אמונה של המשפחה. כנראה בגלל זה אומרים מזל טוב. רגע, אז זה אומר, שכל פעם שהחתול מעיף צלחת והיא מתעופפת לה נוחתת, ומתרסקת לה על הרצפה זה במקום משהו רע שהיה אמור לקרות ? וואו אלוהים ממש שונא אותי. או החתול.

נראה לכם שהאמונה הזאת כוללת גם צנצנות קפה?  כי אצלנו זה נופל בשפע.

טוב הגעתי למסקנה: אסור לאכול מצלחות זכוכית בבית הזה. תחשבו על זה, צלחת מפלסטיק לא תישבר. איזה פאדיחה זה יהיה. לחתול. ולאלוהים.

האיך זה שפוסטים שלי תמיד יוצאים משעממים. אני תמיד רושמת אותם כ"שיש זמן". ותמיד כשיש משהו באמת חשוב, ברור שאין זמן!  אי אפשר לחשוב על כלום. בטח שלא על לבזבז  5 דקות רק בשביל להתחבר לאינטרנט.

זה לוקח כל כך הרבה זמן. אני מעדיפה להוציא את מה שקורה לי בצורה אחרת.

עוברים לי המון דברים בראש. אפילו היועצת שמה לב "וואו, עוברים לך המון דברים בראש". חה. גם כן, משגעת לי ת'שכל.

טוב, העיקר שהיא כל כך פתי. זה הכי חשוב. אני וקיסי לא מזמן אחרנו "בלי כוונה" לשיעור. הלכנו אליה, אמרנו לה שחיפשנו אותה במשך השיעור ומיד קיבלנו מכתב "הבנות היו אצלי" כזה.

[באוזן: Wake Me Up When September Ends]

אוי, כל כך נהנתי היום אולי בגלל זה בפוסט כל כך אופטימי. פגשתי את אחד מחמשת האנשים החשובים בחיי. והוא אמר שאולי הוא נוסע לאירופה ואז לאמריקה. אני כמו תמימה חשבתי שזה לטיול. "אה, נחמד".

אח"כ שאלתי לכמה הזמן. לא אהבתי ת'תשובה. בכלל לא. "פור גוד, איי הופ" [for good, I hope].

זה היה קשה. זה לא הרס ת'יום. כי מאוד נהנו ביחד. וכל הזמן באתי ונתתי לו חיבוק לרוב זה היה תוך כדי שהוא דיבר. אבל למישהו נראה שאכפת לי? בסוף אמרתי לו "אל תברח לנו כל כך מהר". הוא נתן לי חיבוק ונשיקה ((על הלחי- רק ידידים !!)) ואמר "אוי, אני חולה עלייך" התחבקנו איזה 3 חיבוקי "ביי" כי כל פעם הוא חזר לעזור בעוד משהו. השלמות הולמת אותו. טוב, לא שלמות. אבל הוא אחד האנשים שמאוד קרובים לשלמות. אלוהים פשוט לא רצה שיהיו כמה מושלמים בעולם, אז הוא חליט לתת להם כמה פגמים קטנים. את שלו עדיין לא מצאתי. אבל אני בטוחה שאי שם בפנים יש איזה פגם. קטן. אבל יש.

יופי, עכשיו אני מדברת כמו מטומטמת/ מאוהבת. נחשו מה לא נכון לגבי. יופי צדקתם !! אני ממש לא מאוהבת. ממש לא. אני פשוט עצובה. מאוד. זה יהיה לי ממש קשה. למרות שיש לי בארה"ב כל כך הרבה חברים. ומשפחה. זה קשה. מאוד. טוב, יש כרטיסים חינם. אז אל תדאג, בנאדם שהכי קרוב לשלמות, אני אבוא לבקר אותך. כל כך הרבה עד שאתה תחשוב שאתה עדיין בישראל. והמצב הכלכלי שלה פשוט קפץ לגבהים ...

אני יודעת, אתם יודעים, אני שונאת שלמות. אבל מבחינתי, הוא לא מושלם. הוא לא מתקרב לשלמות מול כל העולם. הוא מתקרב לשלמות מבחינתי. מבחינת מה שאני חושבת שמושלם.

זה יהיה קשה.

 מאוד.

לא רוצה לאבד אותך.

כל כך הרבה שנים אני מכירה אותך.

אנחנו מסתדרים כל כך טוב.

למרות שאתה גדול בהרבה.

לא רוצה.

אל תיסע.

תישאר איתי.

בבקשה ממך.

נכון שיש לי דמעות בעיניים. ממש עכשיו. כשאני רק כותבת על זה. אבל בסה"כ בתור חברה טובה שלו. אני חייבת לשלוח אותו. לתת לו לנסוע. לשחרר אותו. כי זה בשבילו. זה יעשה *לו* רק טוב. ואני רוצה שיהיה לו כייף. שיסתובב בעולם. שירוויח מיליונים [שד"א אומרים שהכי קשה להרוויח ת'מליון הראשון]. בטח שאני רוצה. אבל שיחזור. רק שיבטיח לי שהוא יחזור. זה כל מה שאני מבקשת.

*היום*

פאק עם הנזם הזה. תנחשו מה שמתי לב כשהתעוררתי בבוקר שאין עגיל !! אין! ואין לי עוד אחד. הלכתי לבית ספר פעם ראשונה בלי הנזם מאז שעשיתי ת'נזם. זה הרגיש ממש מוזר. טוב, האמת, אן אני הייתי הנזם של עצמי גם אני הייתי נופלת בלילה. לא ישנתי טוב. התעוררתי המון פעמים  וזזתי כל הזמן.  מצד לצד. לא ישנתי. לא הצלחתי. אז הנזם נפל. טוב לפחות מצאתי עכשיו עוד עגיל שמתאים להיות הנזם שלי. אז נכון, שזה אומר שהייתי צריכה לפתוח תחור מחדש וזה כואב אימים עכשיו. טוב לא אימים, קצת יותר. אבל אני אוהבת אותו. את הנזם...

בדיחה על דמוקרטיה:

ילד אחד שאל את אביו: אבא, מה זה דמוקרטיה.

ענה האב: דמוקרטיה זה כמו הבית שלנו. אמא היא ראש הממשלה, אני שר האוצר, העוזרת היא מועצת הפועלים, ואתה, ילד, אתה העתיד של המדינה.

ההסבר היה מדויק אך הילד לא הבין עדיין.

מאוחר יותר, בלילה, רצה הילד ללכת לשירותים. כשעבר ליד החדר של הוריו ראה את אימו שוכבת לבדה במיטה וזזה מצד לצד. כשנכנס הילד לשירותים, ראה את אביו מזיין את העוזרת. חזר מהר למיטתו ובסוף חירבן במכנסיים. איזה לילה.

בבוקר, כשהעיר אותו אביו אמר לו שהבין מה זה דמוקרטיה: "זה... כשראש הממשלה יושב וחושב, שר האוצר דופק את הפועלים והעתיד של המדינה בחרא."

ובנימה אופטימית זו נגמר עוד פוסט ועוד שיר.

ד"א השירים ששמעתי לאורך הבלוג הם של green day

כן, כן, עדיין לא בטוחה מה הרגשות שלי כלפיו. כלפי אלוהים...

אני