במרחק נגיעה מכאן.

זה תמיד ירגיש ככה? מעכשיו ולנצח?

עדיין קשה לי לישון בלילות בגלל מחשבות קטנות שמזדנבות אלי. זה צובט לדעת שבאמת לא תחזור ומצמרר לחלום עליך כל פעם מחדש. החלומות האלה, אף פעם אין לך תשובה בשבילי על השאלה למה מתת מלכתחילה? ואם כבר מתת, למה לא נשארת ככה? ואף פעם אין לך הסבר לתת לי לאיך לעזאזל חזרת פתאום, ולמה דווקא עכשיו.

ואני צורחת בחלומות שלי ומבועתת מהעובדה שחזרת, או מזה שהלכת בכלל. אבל אני כבר לא בוכה.

הנה הגיע ועבר היומולדת שלי, והייתי אאוט במשך כל הערב רק מלקלוט את העובדה שלא אתה זה שמטפל בבשר על המנגל, וצועק עלי לעזור לסדר את החצר כדי שאני אוכל לארח את החברים שלי. 

אני רוצה שזה יפסיק, ומצד שני, לא רוצה פתאום להתעורר ולגלות שאני לא מרגישה כבר כלום לגביך.

אולי פשוט תהיה?

דולצינאה