במרחק נגיעה מכאן.

זה תמיד ירגיש ככה? מעכשיו ולנצח?

עדיין קשה לי לישון בלילות בגלל מחשבות קטנות שמזדנבות אלי. זה צובט לדעת שבאמת לא תחזור ומצמרר לחלום עליך כל פעם מחדש. החלומות האלה, אף פעם אין לך תשובה בשבילי על השאלה למה מתת מלכתחילה? ואם כבר מתת, למה לא נשארת ככה? ואף פעם אין לך הסבר לתת לי לאיך לעזאזל חזרת פתאום, ולמה דווקא עכשיו.

ואני צורחת בחלומות שלי ומבועתת מהעובדה שחזרת, או מזה שהלכת בכלל. אבל אני כבר לא בוכה.

הנה הגיע ועבר היומולדת שלי, והייתי אאוט במשך כל הערב רק מלקלוט את העובדה שלא אתה זה שמטפל בבשר על המנגל, וצועק עלי לעזור לסדר את החצר כדי שאני אוכל לארח את החברים שלי. 

אני רוצה שזה יפסיק, ומצד שני, לא רוצה פתאום להתעורר ולגלות שאני לא מרגישה כבר כלום לגביך.

אולי פשוט תהיה?

דולצינאה

אני מסרבת למחוק את המספר שלך מהזיכרון של הטלפון, ועדיין רואה אותו ראשון ברשימה בכל פעם שאני נכנסת למועדפים.

אמא מסרבת לכבות את המכשיר שלך, שממשיך לצלצל למרות שאתה לא כאן קרוב לחצי שנה כבר.

בכל פעם שהוא מצלצל משהו בי קופץ, ואז, כשהם מתקשרים אלי מהמכשיר שלך כל ההגנות שלי מתמוטטות ופשוט מתחשק לי לשמוע אותך, אפילו צועק עלי. סתם לשמוע אותך.

דולצינאה