במרחק נגיעה מכאן.

אני אוהבת אותך, אז למה אני בוכה כל הזמן?

נמאס לי מזה שאתה נתפס על מילה וזהו, נגמרה השיחה. אתה אפילו לא מסביר מה מפריע לך ושילך הכל לעזאזל, אבל כשלך יוצא משהו שנשמע ממש לא טוב? תעשה לי סצינות על זה שלא לזה התכוונת.

נמאס לי שאתה ממשיך לנתק לי אפילו שכבר סיכמנו מליון אלף פעם שאנחנו לא מנתקים אחד לשני, אבל אם יוצא מצב שלי בטעות מתנתק הטלפון - מת העולם.

נמאס לי שהדברים האלה חד-צדדים.

דולצינאה.

זה תמיד ירגיש ככה? מעכשיו ולנצח?

עדיין קשה לי לישון בלילות בגלל מחשבות קטנות שמזדנבות אלי. זה צובט לדעת שבאמת לא תחזור ומצמרר לחלום עליך כל פעם מחדש. החלומות האלה, אף פעם אין לך תשובה בשבילי על השאלה למה מתת מלכתחילה? ואם כבר מתת, למה לא נשארת ככה? ואף פעם אין לך הסבר לתת לי לאיך לעזאזל חזרת פתאום, ולמה דווקא עכשיו.

ואני צורחת בחלומות שלי ומבועתת מהעובדה שחזרת, או מזה שהלכת בכלל. אבל אני כבר לא בוכה.

הנה הגיע ועבר היומולדת שלי, והייתי אאוט במשך כל הערב רק מלקלוט את העובדה שלא אתה זה שמטפל בבשר על המנגל, וצועק עלי לעזור לסדר את החצר כדי שאני אוכל לארח את החברים שלי. 

אני רוצה שזה יפסיק, ומצד שני, לא רוצה פתאום להתעורר ולגלות שאני לא מרגישה כבר כלום לגביך.

אולי פשוט תהיה?

דולצינאה