המקום של ג'וליאנה

קיבלתי את השרביט מקוקסטה היקרה.

אני זוכרת את שנת השירות שלי (כן, עשיתי שירות לאומי) כמצב די אומלל . הרגשתי שאני לא במקום בו אני רוצה להיות ולא היה לי די כוח לעזוב.כמהתי  לאוניברסיטה. באותה שנה הייתי בטוחה שאני הולכת ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן ומהר מאד הבנתי שם שזה לא מושך אותי בכלל ושנה אחרי זה הגעתי לאוניברסיטה העברית למדעי הרוח ושם מצאתי את עצמי.

ועל היום הראשון שלי באוניברסיטה אני רוצה לספר כי הוא סוג של פעם ראשונה בשבילי לחיים בהם אני רציתי.

אני זוכרת שהקורס הראשון היה מבוא לסיפורת ובו הבנתי כמה עוד יש לי ללמוד. אני לא זוכרת את פרטי השיעור אבל אני זוכרת את ההרגשה. העולם נפער לפני במקומות שלא הכרתי.

אחר כך ישבתי בקפטריה עם ליאת, בחורה שהכרתי זמן קצר קודם והיה לנו המון על מה לדבר. נדמה לי ששם הרגשתי סוף סוף מוקפת באנשים מסוגי. אני לא יודעת להסביר אתזה עד היום אבל למצוא בבת אחת הרבה אנשים שהמחשבה שלהם ותחומי העניין שלהם משיקים לשלך -קסם, סוג של קסם.

היו לי גם מרצים שפתחו לי עוד ועוד חלונות של ידע ושל הסתכלות אחרת. בהמשך היו לי אהבות נכזבות ולא נכזבות וגם התאהבויות טיפשיות שלא הובילו לשום מקום אבל היו מהנות מאד. למדתי להרגיש בעוצמות שלא הכרתי קודם.

היו גם לילות ללא שינה והיו משחקי דד ליין איומים בהם שברתי שוב ושוב את שיאי הדחיינות שלי (יומיים ללא שינה) והיו שעות ליד מכונות הצילום בקומה הראשונה של הספרייה. 

(כיום אני נשמעת כמו הזקנות שאומרות לאימהות צעירות: מה אתן מתלוננות, אנחנו כיבסנו חיתולים. אני אומרת לסטודנטים: אני כתבתי את העבודות הראשונות שלי בכתב יד!)

וגם את האהבה הנוכחית שלי, את טוליו הכרתי שם על הספסלים האדומים בכניסה לספריה. כמובן בזמן שהכי פחות חיפשתי אהבה.

מאוחר יותר גיליתי שהיה גם מי שהיה מאוהב בי. אני לא התייחסתי אליו ברצינות כי חשבתי שהוא מאוהב בכל אחת אבל ממש טעיתי  בזה. גיליתי את זה כששנינו כבר היינו עם בני זוג אחרים. חיבבתי אותו, לא יותר מזה אבל זו הייתה מחמאה אדירה לאגו.

האוניברסיטה הפכה לסוג של בית שני, עבורי. אני חושבת שביליתי שם יותר מעשור גם כסטודנטית, גם כעובדת וגם כמשוטטת. ועד היום אני מגיעה לשם לפעמים ונדהמת לאן נעלם הכול. היום היא השתנתה. מאד פונקציונלית ומאד הייטקיסטית.  החוגים מדעי הרוח נמצאים במצב עגום מאד וכל פעם שאני מגיעה אני פוגשת פחות ופחות אנשים שאני מכירה.

ועכשיו זה מקום של אהבה וכל עוד יש בריסטה בקפטריה שזוכר איך אני שותה את הקפה שלי (כן!) אמשיך לראות במקום בית.

מעבירה את השרביט לאילנה, תום ורותי