אני מוצאת את עצמי במצב רוח נוסטלגי בו אני נזכרת איך החיים שלי היו פעם. לא יותר טובים ולא יותר רעים. היו לי פחות יכולות התמודדות עם משברים כי גם הייתה לי פחות אחריות אבל גם אז התמודדתי. היה לי יותר חופש אבל גם היו לי חובות אחרות. השנים האלה שהייתי אחראית רק על עצמי ובניתי את עצמי ובדקתי את הגבולות של עצמי ואת הרצונות שלי ופגשתי המון אנשים שאז היו מאד משמעותיים לי והיום הם לכל היותר אנשי קשר או חברי פייסבוק כי לא מתראים על בסיס יומי וכל אחד בחייו וחלק היו משמעותיים מדי אז מכדי לשחק תפקיד היום.
הייתי יותר רזה וגם היה אכפת לי יותר מהמשקל שלי והמראה שלי וגם היה לי זמן להתעסק בזה.
והייתה לי ההתלהבות מהכתיבה בבלוג והייתה לי התחושה שאני מלכת העולם כשהצלחתי לכתוב את מה שרציתי להביע ולזה אני ממש מתגעגעת.
והיום אני כל כך מונעת ע"י החלטות ורשימות ואני מרגישה טוב כשאני מצליחה לסמן וי קטן ליד עוד פריט ברשימה אבל אני לא כותבת כי בא לי ואני כבר לא כותבת כי אני חייבת ע"פ המסגרת שבחרתי להיכנס אליה.
אוקיי, עכשיו אני כן כותבת כי בא לי.
וכל זה בהשראת הפוסט של אריאלה שנתן לי את ההרגשה שזה בסדר גם כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
