הקונפורמיסט

איש אחד אמר לי לפני מספר שנים, תוך שהוא מעסה את גבי הדואב, שמגיל ארבעים מתחילים להרגיש את כל מכאובי הגוף. עד אז מתגברים על הכל, ומגיל ארבעים, כך לדבריו, צצים כל המכאובים.

נזכרתי בזה השבוע, אחרי שכבר מספר שבועות אני לא מצליח להיפטר משרירים מכווצים בכל מיני חלקים של הגב והצוואר. לא עזר הדיקור של המרפאה האלטרנטיבית, וגם לא המסאג' של המעסה באילת ששעה ארוכה ניסתה לשחרר שריר מאובן שנראה היה שכלום לא ירפה אותו.

היום הסתכלתי על דמותי במראה. ניבט ממנה גבר עייף למדי, לא מגולח עם זקן בן יומיים שזור כולו אניצים לבנים. לא יודע לומר אם היה זה הלילה הטרוף שבחלקו נאלצתי לעבור למיטת הקטנה או ההשכמה המוקדמת כדי לקחת את הגדול לעלייה לתורה של החבר, או שאולי זו תוצאה של החודשים האחרונים שכללו הצטברות גדולה מדי של מתחים, דאגות, ריצה ממושכת מדי אחרי הזנב של עצמי (כמו מרבית האנשים שהחליטו להרים את נס המחאה החברתית), ומחסור חמור ביותר בפעילות ספורטיבית מכל סוג.

אמרתי לסופרת את שאני חש, והיא נזפה בי מיד. "אתה נראה מעולה, אני לא מרשה לך לדבר כך" אמרה כדרכה האוהבת והמפרגנת. אין כמו הסופרת לחיזוג האגו והביטחון, אבל האמת שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים. אט אט נראה שחזרתי לדפוסים ישנים ומיקמתי את עצמי, אחר כבוד, בסופה של הרשימה. בעניין הזה הסופרת ואני דומים. קודם הילדים, אחריהם בד"כ ההורים האחים ושאר בני משפחה, לעיתים חברים שצריכים עזרה ואם נשאר קצת זמן אז גם אנחנו. משהו בסדר הזה גורם לנו להישחק ואז כבר לא יכולים לעזור לאף אחד.

בקיצור לרשימת המשימות למחר הוספתי לקבוע תור לרופא במכבי טבעי כדי לנצל את הקצבת המסג'ים השנתית, לבקר בחדר הכושר החדש ולהחליט אם לעשות אליו מנוי או דווקא לוותיק, וגם תספורת לא תזיק.

אז במחשבה שנייה, זקן זה לא עניין כרונולוגי אלא מצב נפשי. ואולי אני מתבגר ונגד זה אין מה לעשות. אין לי כל כוונה לשנות את השיער שמלבין, או להתעמק בקמטי הבעה שמתרבים על הפנים. אבל לעשות את מה שצריך כדי להשאיר את הנפש שלי צעירה אני עדיין יכול. רק צריך להזיז את התחת כדי לעשות את מה שעושה לי טוב. ויפה שעה אחת קודם.

בחודש האחרון ראיתי במרתון את כל העונות של "אבודים". היום ראיתי את הפרק האחרון. עוד לא החלטתי אם הסדרה גאונית או הזויה ואולי שילוב של שניהם. אין ספק אבל שהיא הצליחה לרתק אותי. תוך כדי המרתון החיים המשיכו בקצב שלהם. העבודה בוצעה, הילדים הגיעו, הילדים הלכו, יצאנו לחופש הגדול, לקחנו לקייטנות, האקסית התחרפנה, האקסית נרגעה, ושוב התחרפנה...

ורק הסופרת לא עשתה את מה שהיא צריכה לעשות. כלומר, לא בדיוק. היא עשתה הכל. כל מה שכאילו צריך. רק לא את הדבר האמיתי. הכי חשוב. את זה שבתחילת כל שבוע היא אומרת ומבטיחה "השבוע אני אטפל בזה. מבטיחה...".

בהתחלה לחצתי, אחר כך שיחררתי, ואז חזרתי להזכיר, והיום כבר לא יודע איך לנהוג. זה אמנם שלה, אבל קשור ומשפיע על כל כך הרבה אנשים. אנשים שאוהבים אותה. שהיא חשובה להם. והיא מתעלמת. מדחיקה. דוחה את ההסברים. את הבקשות. אפילו את התחינות. יוצרת סדר עדיפויות שלה. שמיוחד רק לה.

לפני שלושה שבועות התרחש משבר. בעקבותיו החלטתי לחזור ליסוד. לקבל אותה כמו שהיא. לזכור למה התאהבתי בה. בגלל שהיא מיוחדת. בגלל שהיא שונה. ואז גם החלטתי לשחרר. לסמוך עליה. זה החזיק מעמד עד עכשיו.

אבל משום מה אני מרגיש היום גם קצת אבוד. חושש. חרד. לא מצליח להבין את השקט הזה. כאילו היא לא באמת רוצה.

מחר אנחנו נוסעים לאילת. חופשה לבד. לנוח, לכתוב, להנות, לצבור כוחות. אני מקווה שאחרי שנחזור היא תקח את העניין ברצינות. תטפל בו בצורה יסודית. כמו שהיא יודעת כשהיא מחליטה לעשות. היא הבטיחה שנזדקן יחד. נעשה סקס גם בבית אבות. שתדחף את הכסא שלי כשלא אוכל ללכת יותר...

היא בטח תכעס על מה שכתבתי כאן. היא לא אוהבת שאני לא סומך עליה עד הסוף. לא מאמין. אבל לא אכפת לי, אני אוהב אותה והבטחות צריך לקיים.

קראתי את הפוסט האחרון שכתבתי, וכאילו הייתה שם נבואה לעתיד להתרחש.

אנחנו צריכים לפנות את הבית ששכרנו. המשכירים הודיעו על הקדמת שובם מחו"ל, ויש להם סעיף בחוזה שמאפשר להם להודיע על פינוי 3 חודשים מראש. אז כך באמצע שנת הלימודים מצאנו את עצמנו מחפשים בית חדש.

וכנראה ששעת משבר מציפה את כל מה שנקבר כשאין זמן לדבר או להסכים. פתאום נחשפו הפערים במחשבה, הפערים בהסכמה, הפערים בציפיות או ברצונות.

הסופרת רוצה לשמור על ההפרדה בין שלה לשלי. הם גדולים, זקוקים לפרטיות שלהם, רגילים לגדול בשניים, ולא בארבע או שש, קשה להם עם הרעש, יש פער גילאים. היא רוצה שירגישו בית, מפחדת לאבד אותם. חיה את ההרגשה שלה, כשהיא הייתה ילדה להורים גרושים.

אני רוצה לחבר. קשה לי עם זה ששתי משפחות חיות באותו בית אבל בעצם נפרדות זו מזו. החיבור הוא רק של הסופרת ושלי. הילדים נפגשים לפעמים, אבל בגלל שזה לא קורה הרבה אז הם מקטרים זה על זה, כשמישהו נמצא בימים של האחר. הם לא מתרגלים לנוכחות של האחר. לא מקבלים אותה. קשה לי להמשיך בדרך הזו. לא מאמין בה. איך אפשר לחיות באותו בית עם אחרים כשמתעלמים מקיומם? כאילו שהם יעלמו בדרך הזו. נכון זה שינוי, אבל החיים השתנו, וצריך להתמודד עם השינוי לא לברוח ממנו.

כל זה קרה על רקע בית אחד שראינו, ויש בו די חדרים לכולם, אבל הסערה נולדה על רקע חלוקת החדרים. האם חלוקה מפרידה או חלוקה שמערבבת את הילדים. האם להותיר את הקטנות שלי (שגדלות בינתיים ורוצות מאוד להיפרד) בחדר אחד, או שאפשר לתת לכל אחד חדר.

"צריך להתחשב בכולם" היא אומרת לי ולא מבינה כיצד אני יכול לחשוב בצורה שונה ממנה. מתוך ההפרדה יווצר החיבור, היא מאמינה. כשאף אחד לא יפריע לאף אחד אז יקל עליהם. ואני חושב שההפרדה מנציחה את עצמה. כבר יותר משנה אנחנו חיים ככה, ולא הרבה השתנה. גם לא רואה שיכול להשתנות.

מילים קשות נאמרו, ותרשימי זרימה של חירום כבר שורטטו. היא תחזור ללבד שלה, תשקיע שעות במכבסה, תתגבר ותתארגן...

"ככה אי אפשר לחיות בזוגיות" אמרתי. לא עם כל קושי מפרקים. החלטנו להיות יחד. חיים כזוג נשוי. אז מה אם לא היה רב כשהבטחנו את זה. בחיים צריך לחיות את האפשרויות שיש, לא רק את הפנטזיות. וצריך לבחור בין האפשרויות. אלה הקיימות. וצריכים למצוא את הפשרות. כאלה שיאפשרו לכולם לחיות.

היום שוב דיברנו. יש אהבה גדולה, שלא נותנת לנו להתנתק. גם לא לריב ליותר מדי זמן. חייבים לפתור את הדברים ולא לתת להם לשקוע. הסכמנו לשוב ולחשוב על הדברים. למצוא פתרון שיהיה מקובל על כולם. לפעמים זה קשה. יש הרבה מרכיבים. אבל אולי יעבור עוד יום ומה שנראה נורא אתמול יראה פחות נורא מחר. על דבר אחד הסכמנו, צריך למצוא את המקום שלנו. אם יש משהו שיכול להוביל אותנו למקומות רעים זה הדחיקה שלנו לתחתית הרשימה של סדרי העדיפויות. חייבים למצוא את הדרך לקדם את עצמנו ואת הצרכים שלנו. גם על חשבון האחרים. אין מה לעשות. אני חושב שאם לא יהיה לנו טוב, אז בסופו של דבר גם להם לא יהיה טוב.

לא יכול לסיים את הפוסט בלי לשלוח איחולי רפואה שלמה לחברה יקרה מכאן. אחרי שקוראים את העדכונים אצלה מקבלים פרופורציות נכונות יותר לחיים.