חזרתי עכשיו מהסינגולן של שבט הצופים שאחותי בו. (סינגולן זה מופע שנתי שהם מעלים)

כל הסנריו הזה גרם לי להרגיש הרבה דברים שכנראה לא יבואו לבנאדם רגיל בזמן מופע של צופים.

פתאום התחלתי להתגעגע לריקוד.

התגעגעתי להופעות האלה, להתרגשות של לפני ההופעה.

התגעגעתי ללהיות חברותית.

התגעגעתי ללצחוק הרבה.

פתאום התחלתי להבין כמה אני מצטערת על החלטות שלא עשיתי.

על דברים שלא עשיתי.

על דברים שוויתרתי.

אם הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן הייתי עושה הכל אחרת.

אז כנראה שמין הסתם לא הייתי אותה נערה שאני היום.

אבל אולי זה מה שאני רוצה.

הייתי נשארת בצופים, הייתי רוכשת ביטחון עצמי, חברים, תעוזה,

הייתי מפסיקה להיות כל כך מפונקת והייתי אדם ידידותי וחברותי.

אני אומנם במצב רוח טוב עכשיו, אבל כשחשבתי את המחשבות האלה רציתי לבכות.

אני מרגישה את הכמיהה הגדולה הזאת, לחזור בזמן,

ואני רואה את תוצאת העתיד מולי,

ולא יכולה לעשות כלום.

ורציתי לבכות.

גם מגעגועים וגם בגלל הדברים שפספסתי בחיים.

http://www.youtube.com/watch?v=dLhFDYQHDQY&ob=av2e

אם הייתי נשארת, איך החיים שלי היו נראים?