תסתכלי עליי!

תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שזה לא שיגעון.

מאיפה באה לך הזכות הזאת להגיד לי שזה לא כעס?!

מאיפה לך הזכת הזאת להיות הפסיכולוגית שלי ולהסביר לי על שתי דרכים לכעס.

כעש כלפיי חוץ, וכעס כלפיי עצמי.

הרס עצמי.

אין לך שום מושג,

מה עובר לי בראש.

אני לא אבכה בגללך כי אני עצובה.

עצובה אני ממש לא! אם יורדות לי דמעות זה אך ורק מהכעס!

לא אכפת לי מהשלכות!

הכדורים לא גורמים לי להיכנס לדיכאון.

אל תאשימי דברים חיצוניים.

זה הכל בהרגשה של האדם, איך הוא חווה את זה.

אז את יכולה לבוא לפה, ולצפות ממני לתשובות.

ואולי להאציל סמכויות ולקחת ממני דברים.

אבל אני אלחם.

את לא יכולה להגיד לי מה לעשות.

ואת בטח שלא יכולה להגדיר לי את החיים.

אז את גרמת לי לי להרגיש כעס, אז הפנים שלי נשארו חתומות, חוץ מכמה דמעות.

השנאה שהראתי כלפייך דרך העיניים, את ראית שזה כעס.

אני נולדתי להיות שחקנית. הבעות הפנים שלי, תמיד אהבתי לשחק איתן.

אני כועסת. ואני שונאת. ואני מאוכזבת. ואני מיואשת. הרבה.

ואת יכולה לבוא לפה, ולנסות לדרוש הסברים, ולקחת זכויות

ולהסביר לי מהזה חובות ומהזה זכויות.

רק מהכעס עלייך, אני דופקת את הראש במיטה שמאחוריי,

ולא אכפת לי שכואב לי, לא אכפת לי בכלל.

אף אחד לא מבין. אף אחד לא יכול להבין. אני אפילו לא מבינה.

לא אכפת לי מכלום. ואל תגידי לי שלך זה נשמע כמו ייאוש.

את לא יכולה לגרום לי ללכת לבית הספר, ולהרגיש טוב במשך היום, רק אם תיקחי לי את הלפטופ.

אני רוצה להוציא את הכעס.

אני פשוט לא יכולה! כל הכעס שלי מופנה פנימה!! 

מה את רוצה? שאני אצרח וארביץ לך? מה?! לאן את רוצה שאני אפנה את הכעס שלי?!

נמאס לי נמאס לי נמאס לי.

את גילית לי את הכוונות האמיתיות שלך. את לא יכולה להבין אותי,

את לא יכולה להמשיך עם העמדת הפנים הפסיכולוגית הנחמדה הזאת, של אני מביהנ אותך.

את לא! את פשוט מיקוד של כל הסמכויות בארץ, של כל החובות, ואת גורמת לי לשנוא לא רק אותך..

אלא את כל המדינה. את החובות. את בית הספר. את הצבא.

כולם יכולים לקפוץ לי.

מהזה היה שהיא אמרה לי? 

"אז את תשארי בבית, כל בוקר שתרגישי שלא באלך לצאת מהמיטה,ואת תפסידי חומר,

והמגן שלך ייהרס, ואז את הבגרויות את לא תסיימי. לא ייקבלו אותך לצבא, על סעיף נפשי. כל יום תישארי בבית,

וגם לא יירצו לקבל אותך לעבודה בגלל הסעיף הנפשי.. את מכירה אנשים כאלה. בן דוד שלי.. 

את מכירה אותו, הוא לא יוצא מהמיטה, לא עובד, לא עושה כלום, לומד דרך האינטרנט ומנגן בגיטרה.

אני לא אומרת שאין אנשים כאלה, יש. הם פשוט לא מתמודדים עם החיים"

אני רוצה שתקחי את התחת המתנשא והחובתי שלך ותעופי לי מהפנים!!!!!

תסתכלי לי בעיניים ותגידי שזה לא דיכאון?

תיסתכלי לי בעיניים, ותגידי לי שזה לא כעס?

אני שונאת מסגרות! ואני עוד יותר שונאת חובות.

"אז מה הדבר הכי חשוב לך, מהשיחה הזאת?"

'החופש שלי.' אני חושבת. אבל כל השיחה חוץ מכמה מילים אני שותקת.

את הכעס שלי אני מראה רק דרך העיניים. בדמעות אני לא שולטת.

אבל אני לא בוכה, לבכות זו חולשה, וזה מיותר.

את לא יכוהל להגיד לי שאני אל נראית לך כועסת, רק כי אני לא עושה כלום.

"כי בנאדם שכועס על החיים, משנה את הדברים שלא טובים לו בחיים"

תקפצי לי.  אני לא יודעת מה זה בדיוק שעושה לי רע, איך את רוצה שאני אשנה את זה!?

אני רק יודעת שבית ספר לא עושה לי טוב. ושאני לא רוצה לחיות את החיים שלי.

לא רוצה. אני לא צריכה אותך, שתבואי לפה ותדברי איתי על ההשלכות של המעשים שלי.

לא!! אלה לא החיים שאני רוצה לעצמי! ברור שלא

אבל מה לעזאזל את רוצה ממני?!!!!

אני לא מרגישה טוב! ואני לא יכולה לשנות את זה פתאום.

לא, זה לא עניין של גישה!, זה כבר עניין פיזי ולא רק מנטלי. 

זה חוסר איזון נפשי. 

את לא יכולה לקחת ממני דברים, לא קשורים, שחשובים לי ושלא עשו כלום!!

כלום, לקשר ביני לבין בית ספר, ו"לחשוב מה לעשות איתם"

אז כואב לי הראש עכשיו, ואני מפוצצת בכעס וברצון להיעלם.

אבל אין שום דבר אחר חוץ מלכתוב, כדי להוציא את הכעס שלי.

אז עכשיו אני הולכת לחזור ולראות פרינס כאספיאן, כי אני אוהבת את בן בארנס.

והיא וכולם יכולים לקפוץ לי.

אין מצב בעולם שאני נותת לה לקחת לי את המחשב.

They want to kill my spirit.

they wan to break me down.

they want me to be diciplend,

but i will not bow,