אחרי כמה ימים, לפעמים אחרי כמה שעות, אני שונאת את מה שאני כותבת.

לא מתחרטת על זה, כי באותו רגע הייתי צריכה את זה.

אבל אחר כך, הייתי רוצה להעלים את זה.

כשכעסתי עליה מאוד, ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים אחרים.

אז לקחתי את הספר של רילקה, וניסיתי להתרכז בזה

ואז התאהבתי בשיר אחד, ואני אכתוב פה את שני התירגומים, כי לא יכולתי להחליט מה יותר יפה.

תירגום ראשון: 'פתיחה'

"ככל שאתה: בערב צא לך

מחדרך, בו כל דבר תדע;

האחרון מול המרחק ביתך:

ככל שאתה.

בעיניך, היגעות מעמלן

להשתחרר מסף בלה, לאט

לאט תרים שחורו של אי אילן

ומול שמיים תציגו. תמיר, בדד.

והנה תבל עשית. והיא רבה.

וכמילה המבשילה עוד בדממה.

וכהבן רצונך את טעמה,

עיניך יניחוה בחיבה"

תרגום שני: 'כניסה'

אשר הנך, בבוא הערב צא

מן המוכר לך, מחדרך.

ביתך אחרון על סף המרחקים-

אשר הנך.

בעיניים עייפות, אשר כמעט

לא ינתקו מסף אכול ימים,

לאט לאט אילן שחור תרים,

מול שחק תציבו- תמיר, לבד.

וכך עולם  תיצור, גדול וכמו

מילה שעוד בשתיקתה תבשיל.

עת רצונך את מובנו יכיל

יטו עיניך חרש מעימו."

יפה או לא יפה? בעצם, יש אנשים שלא מבינים שירה.