זה הכל מה שאנשים אומרים לעצמם ומה שאנשים אחרים אומרים להם.

החברה והמוסכמות שלה. החוקים שלה. 

מה מותר ומה אסור. מה מקובל וטוב, ומה רע ומה לא מקובל.

הכל הרבה יותר קשה, פחות וותרני. החברה הזאת תקועה בתחת של עצמה.

כולם מקשיבים לחוקים הלא כתובים. 

כולם נדבקים לתדמית שלהם. נוח לא נוח, אהבתי לא אהבתי, העיקר שהחברה מאשרת.

ושם לא. שם הכל נפלא. פתוח יותר, מקבל יותר.

דוגמה פשוטה: היום הלכתי בלי נעליים.

שם עשיתי את זה שבוע שלם. וכשחזרתי לא זכרתי כבר מהזה נעליים בכלל.

זה לא נוח. לא אוהבת נעליים (: 

אז הלכתי היום בלי נעליים, לקחת איתי משהו משם.

אבל כמובן במקום שכזה, בחברה שכזו, ללכת בלי נעליים זה לא מקובל.

רציתי להתפוצץ בעיקר בגלל המבטים של הילדים

'אוו היא הולכת בלי נעליים! אבל אסור ללכת בלי נעליים,

למה היא הולכת בלי ולי אסור?

זה לא יפה ללכת בלי. בשביל מה יש נעליים?'

אלה לא המחשבות של הילדים, זה מה שההורים שלהם

והחברה הממש 'וותרנית' הזאת כאן הנחילה להם לשכל.

כאן כולם תקועים בתחת של עצמם, שומרים על האטטיטיוד המחורבן, ושומרים על התדמית. 

שם הילד הכי 'מגניב' ילך עם סנדלי שורש. וזה כאילו הברייקר הכי גדול של תדמית ה'מגניב'

אבל שם זה בסדר. כי אם נוח לך, אז למה לא. אז זה מכוער ? אזמה.

זה נוח, וזה מה שחשוב. שתרגיש חופשי ושמח.

כאן אתה לא יכול. אתה מתבייש אפילו לעשות משהו שיוצא מגדר הנורמה של אותה חברה.

כמובן חוקי החברה של אותו מקום. אותם חוקים דפוקים שמנחילים לילדים. 

כולם וואנאביז של אמריקה. כולם רוצים להיות מושלמים. לא נוח זה התפשרות קטנה בדרך לשלמות.

לא רוצה. אני רוצה שם. אני רוצה מקום נעים ומקבל. שאפשר להרגיש שם טוב, פתוח. שם יש לי יותר סיכוי לחיות.

*שום דבר לא מושלם בפעם השנייה. - הכל נמחק לי אז התחלתי מההתחלה*