בטהובן - אור ירח

כשאתה רוצה לכעוס

כשאתה רוצה לצעוק

ואנשים ממשיכים לדבר אליך

ואתה יודע שאתה לא מקשיב

והמילמולים המטרידים שלהם רק מקשים עליך לחשוב

אתה לא מבין מה אתה עושה כאן בכלל

אתה רוצה לחזור

לפעמים, אתה לא יודע לאן לחזור

אתה רוצה להיעלם

אבל, אתה לא רוצה לפגוע באחרים.

לפעמים, אתה לא מבין למה אתה בכלל חושב על אחרים

אתה לא מבין למה אתה צריך להתחשב ברגשות שלהם

כשהם בכלל לא מתחשבים ברגשות שלך.

אתה רוצה לקום ולצעוק עליהם

שייבינו מה אתה מרגיש ושאולי ייתנו לך קצת חופש

אבל אתה יודע שהם לא יבינו

הם אף פעם לא מבינים.

אז אתה מתכנס בתוך עצמך, כי רע לך

ואנשים לא מבינים, למה אתה, לא אתה

ואתה לא יכול להסביר

כי זה בלתי אפשרי. אתה גם לא רוצה

איזה אינטרס ייצא לך מזה?

הם הרי לא מבינים.

ואתה שוב כועס, ושוב עצוב

ולא מבין למה לא נעלמת עדיין

אולי לאף אחד בסופו של דבר לא יהיה אכפת?

ואתה חושב שוב. ומבין שזה לא נכון

יהיו אנשים שיהיה להם אכפת. 

אבל אתה כל כך היית רוצה שלא יהיה להם אכפת

כדי שתוכל להיעלם בשקט,

להפסיק לכעוס ולכאוב

ואף אחד אחריך לא ייפגע.

אתה חושב שאתה אנוכי,

אבל את המעשה האנוכי מכל, אתה לא מסוגל לבצע

אתה רק רוצה שלא יהיה להם אכפת

כדי שתוכל להיעלם בלי רגשות אשם.

אבל אולי, בסתר לבך, אתה לא רוצה להיעלם-

אתה רוצה להימצא...