בבוקר קמתי בחדר החדש עם המיטה החדשה. נעמה ישנה אצלי

קמתי מוקדם כדי ללכת לפסיכולוגית, אז הייתי בבוקר די מחוקה.

את הפסיכולוגית לא פגשתי שבועיים, אז היו קצת השלמות לעשות.

הפגישה היום נגעה בכמה נושאים שקשים לי, למרות כל התנגדות מנטלית שלי

אפשר להגיד שדמעתי קצת בפגישה.

אחרי הפגישה הייתי במצב רוח לא מי יודע מה

אמא לקחה אותי לאופטימטריסט שלה כדי לקחת משקפיים חדשות, ואז היתה לנו שעה לבד.

כרגיל, אמא ניסתה להבין למה היתה לי פגישה רגישה.

מצטערת אמא, אבל עצם העובדה שאת אמא שלי גורמת לי לרצות לא לדבר איתך

בסוף דיברנו, אבל כרגיל אמא לא יודעת איך להתמודד איתי נכון.

אז זה לא הועיל, וחבל. אבל לא ציפיתי שיקרה משהו

הפעולה האינסטנקטיבית שלי היא לברוח, כמו להרחיק את היד מאש.

/ סיכום השיחה שלי ושל אמא/

אמא שלי היא בערך ההורה היחיד בעולם שלא יודע את קוד ההורים לטלוויזיה.

.

קראתי שלושה ספרים היום, אחד נגמר טוב. אחד נגמר עצוב(אני לא מאמינה שסיימתי ספר של מאתיים עמודים בחצי שעה)

ואחד שנגמר טוב, עם כל העצב שבו.

אני עדיין במצב רוח רגיש.

אני עכשיו יושבת וכותבת את הפוסט הזה, אבא נכנס מראה לי איזה עט שהוא הביא לי שביקשתי,

ואומר משהו על הבלגן שבחדר, אני מתעלמת כי אין לי כח.

הוא עונה לשתיקה שלי ככה- "אל תעשי לי את ההצגות האלה. אני לא צריך לחזור הביתה ולראות את זה.

איפה ה-היי אבא, איך היה בעבודה?? תודה על העט. אני לא צריך את היחס הזה"

"אבא זה לא קשור אליך"

"אני לא רוצה לראות את ההצגות האלה, תגידי תודה ותסדרי את החדר"

כאן כבר העיניים שלי התחילו לבכות, זה לא בשליטתי. 

הוא בחר לא לראות את זה והלך לחדר שלו.

היום היה יום מלא ברגשות. בין אם הם טובים ובין אם הם עצובים

ואלה ימים שנוטים לשכוח, אבל יש ימים שווה לזכור.

יוז'ק, במצב רוח רומנטי, היא סיימה עכשיו את ההסתברות הסטטיסטית לאהבה ממבט ראשון.

לפחות ככה הייתי עד לפני עשרים דקות.

"הו, יש ימים בחיים שלמענם שווה למות, ושווה לחיות." צ'ארלס דיקנס, "הידיד הנאמן".

burn it down למה אני מחפשת אמפתיה במקומות לא סימפטיים?