אחר צהריים נעימים בחוץ כשהיא הולכת במעלה הכביש. יחפה, עטופה בשמיכה הלבנה הרכה שמלווה אותה לכל מקום, 

היא חוצה את הכביש, הנהגים מביטים בה, בעיניים סקרניות, עיניים תוהות, וממשיכים.

עיניים חומות מעושנות מביטות לשמיים, למה לא הכל פשוט כל כך, למה אי אפשר באמת לחיות כמו ציפור

להתעופף ממקום למקום, לנדוד בחורף. היא ניסתה, לנדוד

הנדידה היא מהלך טבעי, היא כמהה לחופש.

זה פשוט לא נתן לה את החום שהיא צריכה. והיא צריכה הרבה חום

היא מהדקת את השמיכה, מתחיל להתקרר. צעדיה רגועים, נוגעים בריצפה ההמלוכלכת, היא לא ממהרת לשום מקום.

הכל כל כך שקט. שקט מפחיד אותה לפעמים, היא מקשיבה. כל החיים שלה היא מקשיבה

אחד החושים היותר מפותחים אצלה. אנשים מעבירים חיים שלמים בלי להקשיב, בלי לשים לב, היא לא מבינה איל.

היא מצליחה למצוא יופי בדברים הקטנים, אלה שאנשים פשוט עוברים מולם בלי להניד עפעף. 

השיער הכהה שלה מתנופף ברוח, היא כבר הגיעה לקצה הכביש.

אבל לה אין קצה, היא לא מאמינה בקצוות. 

כי כשמגיע הקצה שלה, היא ממשיכה עוד קצת ועוד קצת, והקצה נעלם, אחריו יש עוד.

אין גבולות, אין קצוות, תמיד אפשר להמשיך עוד קצת. זה מה שהיא מאמינה בו

the scorpions