נוגעת לא נוגעת.

המים זורמים ואני עוצמת עיניים.

אני חושבת על הכל ועל כלום.

אני מנסה מאוד חזק להזכיר לעצמי שזו רק נסיעה ברכבת הרים.

יש עליות וירידות ואני אף פעם לא נשארת באותו מקום.

הולך ונהיה קשה יותר ויותר להיות ליד אמא.

היא הפכה להיות המיסיונרית הכי אדוקה בנושאי מוסר, והיא ממש תוקפת אותי.

אתה אמרת לי שלנו יותר מכולם, יש חובה מוסרית לעצמנו.

לא לשקר לעצמנו לגבי המציאות ומה אנחנו אומרים לגביה.

כי אנשים כמונו יכולים ליפול יותר חזק מכולם, כי אנחנו גם יכולים לנסוק הרבה יותר גבוה.

אמת היא הדבר היחיד שלא אכפת לו אם אכפת לך, כי היא שם.

אני מחוייב להיות כן ואמיתי עם עצמי.

לעזאזל איתך ועם המוסר והערכים שלך, אני כמוהו מעדיפה כבר להיות קוף בג'ונגל.

ואני משתיקה את המחשבות שלי. אני קפואה ומונוטונית.

שישרף העולם ואת יחד איתו. גיהינום עלי האדמות. אני אשלוט. יהיה כיף, מבטיחה.

אי פעם הבטחתי לך ולא קיימתי? כן.  

יש לי רגשות, אני נשבעת. רוצה לראות? איך להראות לך? 

אני מנסה לבכות, אבל זה לא יוצא.

אני מנסה לתת את הפוש הראשון של הבכי בזה שאני משאירה את העיניים פתוחות הרבה זמן.

אולי עם הדמעות המזוייפות יגיע גל של אמיתיות. אולי זה בכלל בשבילי ולא בשבילך.

לא. הכל בשבילך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת את עצמי.

אני אוהבת. אני שונאת. אני אני. אני 

דופקת את הראש חזק בקיר

מדמיינת שדיברתי פה רק עליה.