"לפני שהגעתי לכאן, חשבתי במשך הרבה זמן שהדרך להיחלץ מהמבוך היא להעמיד פנים שהוא לא קיים, 

להקים עולם קטן משלי, עולם עצמאי ובלתי תלוי באחרים, באיזו פינה נידחת במבוך האינסופי ולהעמיד פנים שאני לא אבוד, אלא סתם בבית. אבל זה רק הוביל אותי לחיי בדידות שבני הלוויה היחידים שבהם היו מילותיהם האחרונות של אלו שכבר מתו, ולכן הגעתי לכאן כדי לחפש אחר האפשרי, אחר חברי אמת וחיים פחות מוגבלים. 

ואז פישלתי והמפקש פישל וטאקומי פישל והיא חמקה לנו מבין האצבעות. ואין דרך להמתיק את העובדה המרה:

הגיעו לה חברים טובים יותר.

 כשהיא פישלה, לפני כל כך הרבה שנים, כשהיתה בסך הכל ילדה קטנה שהפחד שיתק אותה, היא התרסקה לתוך חידת עצמה. ואני גם יכולתי לעשות את זה, אבל ראיתי לאן זה הוביל אותה. כך שאני עדיין מאמין באפשרי, ואני מסוגל להאמין בו למרות שאיבדתי אותה.

 כי אני אשכח אותה, כן. מה שהתחבר בסופו של דבר ייתפרק, כל כך לאט שזה כמעט יהיה בלתי מורגש, ואני אשכח, אבל היא תסלח לי על השכחה, ממש כמו שאני סלחתי לה על כך ששכחה אותי ואת המפקד ואת כולם חוץ מאת עצמה ואת אמא שלה

ברגעים האחרונים שבהם הייתה אנושית. אני יודע עכשיו על כך שהיא סולחת לי על כך שהייתי מטומטם ופחדן 

ועל ההתנהגות המטומטמת והפחדנית שלי, אני יודע שהיא סולחת לי, בדיוק כמו שאמא שלה סולחת לה.

וככה אני יודע:

 בהתחלה חשבתי שהיא פשוט מתה, פשוט חשכה מוחלטת. גוף שנאכל על ידי חרקים. חשבתי עליה המון בצורה הזאת כארוחה של יצורים כלשהם. מה שהיה היא- עיניים ירוקות, חצי חיוך, קימורי החמוקיים הרכים שלה- בקרוב יהיה שום דבר, יישארו רק העצמות, שאף פעם לא ראיתי. חשבתי על התהליך האיטי שבו הגוף הופך לעצם, ואז למאובן ואז לפחם שבעוד מיליוני שנים ייחצב על ידי דור העתיד, ואיך אנשי העתיד יחממו בעזרתה את הבתים שלהם,  ואז היא תעפוך לעשן שיינשב מהארובות שלהם ויצפה את האטמוספירה. אני עדיין חושב על זה לפעמים, חושב שאולי "העולם הבא" זה רק משהו שהמצאנו כדי להקל על כאב האובדן, כדי שנוכל לשאת את זמננו במבוך. אולי היא הייתה רק חומר, וחומר אפשר למחזר.

 אבל בסופו של דבר אני לא מאמין שהיא הייתה רק חומר. גם כל שאר הדברים שהיא הייתה חייבים לעבור מיחזור. אני מאמין עכשיו שאנחנו גדולים מסך כל חלקינו. אם ניקח את הקוד הגנטי של אלסקה, ונוסיף לו את ניסיון חייה ואת מערכות היחסים שהיו לה עם אנשים, ואז נצרף לזה את גודל הגוף שלה ואת צורתו, לא נקבל אותה.  כי יש משהו אחר לגמרי. יש חלק ממנה שהוא גדול מסך כל חלקיה הידועים לנו. והחלק הזה חייב להגיע לאנשהו, כי הוא בלתי ניתן להשמדה.

 אף אחד אמנם לא יאשים אותי בעודף מדעיות, ובכל זאת מה שלמדתי בשיעורי מדע זה שאנרגיה אף פעם לא נוצרת ואף פעם לא נכחדת.

ואם אלסקה לקחה את חייה בידיה, זו התקווה שהייתי רוצה להיות מסוגל לתת לה. לשכוח את אמא שלה, לאכזב את אמא שלה ואת החברים שלה ואת עצמה- כל אלה דברים נוראים, אבל היא לא היתה צריכה לקרוס לתוך עצמה ולהשמיד את עצמה.

אפשר לשרוד גם אחרי הדברים הנוראים האלה, כי אנחנו בלתי ניתנים להשמדה באותה מידה שאנחנו מאמינים שאנחו כאלה. כשמבוגרים אומרים "בני הנוער חושבים שהם בלתי מנוצחים", בחיוך אווילי ומתנשא, הם לא מבינים בכלל עד כמה הם צודקים. אסור לנו לאבד את התקווה כי אסור לנו להישבר ללא תקנה, בלי להשאיר סיכוי להתאחות. 

אנחנו חושבים שאנחנו כאלה בלתי מנוצחים כי אנחנו כאלה באמת.

אנחנו לא יכולים להיוולד ואנחנו לא יכולים למות. כמו כל האנרגיות, אנחנו רק יכולים לשנות צורות וגדלים ואפני ביטוי. אנשים שוכחים את זה כשהם מתבגרים. הם מפחדים מאבדן ומכישלונות. אבל אותו חלק אצלנו שגדול מסך כל חלקינו לא יכול להתחיל ולא יכול להסתיים, כך שהוא לא יכול להיכשל.

 אז אני יודע שהיא סולחת לי, ממש כפי שאני סולח לה.

 מילותיו האחרונות של תומס אדיסון היו "יפה שם מאוד".

 אני לא יודע איפה זה "שם", אבל אני מאמין שזה איפהשהו, ואני מקווה שזה יפה.