אני לא יודעת מה יש באחותי שמעורר בי התנגדוות כזו גדולה.
אני כל כך אנטי כלפיה, כאילו אני לא אוהבת אותה.
אני לא מראה לה שום אהבה בכל מקרה.
היא בת 7. המוח שלה לא הגיוני, אני לא מתחברת אליה.
אני לא מצליחה להפגין אהבה כלפיה, אמא שלי פשוט מנסה להכריח אותי לאהוב אותה.
היא פשוט מעצבנת אותי, משהו בה.
אני והיא זה כמו חייל בצבא ומפקד.
ניתאייי בואי לפה. נייתאאייי שקט. ניתאיי לבכות לא עוזר. אין בזה שום טעם. תלמדי את זה.
אני מנסה להרביץ היגיון בילדה בת שבע.
אני לא יודעת מה ניסגר איתנו. אני לא מבינה אותה והיא לא מבינה אותי.
תהיי בשקט. אני לא מספרת לך סיפור. עוד יום יש בצפר. תצחצחי שיניים. את לא רואה טלוויזיה אמרתי לך !!
נעמה חושבת שבגלל שאיך אני מתנהגת לניתאי אני יהיה אמא נוראית.
אני אהיה אמא נפלאה, וקפדנית.
ותהיה לי בת אחת מושלמת.
אבל אחותי... זה סיפור אחר.
כאילו משהו בה גורם לי להפוך לקשה ואטומה. וקפדנית מאוד.
אני לא שולטת בזה, ואני גם לא יודעת למה זה קורה.
אני מניחה שיש לי מאמא אישיוז.
למרות שאמא שלי הייתה ממש נחמדה כשהייתי קטנה.
היא לא הרימה עליי את הקול או התרגזה.
ההפך ממני, אני מתלהתט מאוד מהר.
כשאחותי הייתה קטנה אהבתי אותה, עד לפני שנתיים.
מאז.. אני לא מצליחה לסבול אותה.
וכלללל הזמן תוקעים אותי איתה בביביסיטר.
ואני לא רוצה !!
אין לי כח אליה.
אני לא סובלת את אחותי בת ה-7.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יוז'ק
