נולדתי למשפחה בה השואה היתה בן משפחה נוסף. הוא תמיד בלט בחסרונו בארוחות החג ותמיד עלה בשיחות ביני לבין סבא שלי ז"ל  - למה אני צריכה לסלוח לסבתא, כי היא עברה את השואה. שניהם עברו את השואה ושניהם נשארו ילדים יחידים שעלו כפליטים מגרמניה ופולין ונפגשו בארץ. חגים שחגגנו יחד היו רזים. היינו משפחה רזה כמו שכותבת צוריה שלו בתרה. אבא, אמא, סבא, סבתא והאחיות של אבא. אין בני דודים אין משפחה מורחבת. משפחה רזה, שריד.

סבתא מעולם לא דיברה על השואה. יש תמונות בחדר השינה של סבתא תמונות בשחור לבן של פנים זרות המייצגות את אבא, אמא שלה ואחותה. חוסר המילים שלה הוביל אותי לאובססיה בחיפוש אחר מילים של אחרים שיסבירו לי למה סבתא היא כזאת ולאיפה הלכה המשפחה שלי. קראתי המון בגיל צעיר ספרים שאמא הגדירה "קשים מידי לגיל שלך" אבל הרגשתי שאני צריכה לצייר פנים לבן המשפחה שהסתובב בינינו ואף אחד לא דיבר עליו.

כל שנה בבית הספר הגיע סבא או סבתא של תלמיד מהכיתה וסיפר לנו על המחנות ומה קרה שם. כל הילדים בכו. יום השואה עבורי היה עוד יום זיכרון. השואה היתה חלק מהיום יום, חלק ממסע המחקר שיצאתי אליו במשך שנות ילדותי כי סבתא שלי לא הסכימה לספר.

אני יודעת מעט פרטים: אני יודעת שהיא היתה במחנות ובגלל יופיה עוצר הנשימה (שיער בלונדיני עבה, עיניים כחולות גדולות, תווי פנים גסים כשל איכרה גרמניה) הקצינים שמרו עליה. אני יודעת שמשפחה של רופא יהודי הצילו אותה ולא את אחותה ולכן היא לא מדברת איתם היום (הבת של הרופא היהודי היא דמות מאוד מאוד ידועה בברנג'ה התל אביבית. יום אחד הגעתי לאודישן אצלה והיא זיהתה אותי וסיפרה לי את הסיפור. היא מעולם לא העסיקה אותי בשום הפקה גדולה שהיתה לה. אבות אכלו בוסר...) מעולם לא הסתדרתי עם סבתא שלי. אני לא חושבת שהיא אוהבת אותי. אחרי שסבא שלי נפטר הקרע העמיק עד שניתק לחלוטין החוט המקשר ביני לבינה. אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא עברה את השואה, כמו שסבא שלי נהג לתרץ או בגלל מבנה האישיות שלה.

ביום שישי בבוקר ישבתי בפאסטיס עם חברה שלי, גרמניה, שגדלה וחיה בברלין. שנים היא מסתובבת בעולם בגלל העבודה שלה מצטלמת וסופגת תרבויות. דיברנו על הדור הזה של אחרי השואה. הופתעתי מהמילים שלה: היא חיה ברגשות אשמה ומתביישת בעבר שלה. היא מתביישת להגיד שהיא מגרמניה ולעולם לא תגיע לישראל כי היא חושבת שהיא לא רצויה בישראל וזו תהיה חוצפה מצידה לדבר בשפה הגרמנית או במבטא גרמני בארץ ישראל. היא מרגישה שבניו יורק אנשים מביטים בה אחרת כשהיא משתמשת בשפה האנגלית בהגהה הגרמנית הכבדה שלה. מצד שני חברה נוספת גרמניה שהצטרפה אלינו טענה שנמאס עליה האשם הקולקטיבי הגרמני והיא ומשפחתה לא עשו דבר ולמה עליה להרגיש אשמה.

 מעניין, חשבתי איך האבל הפרטי שלנו חי במציאות מקבילה לשלהם. מעניין איך מצד אחד הפרטנר שלנו למו"מ לשלום אבו מאזן  כתב את הדוקטורט שלו על "הקשרים הסודיים בין הנאצים למנהיגי התנועה הציונית" (ראה הקישור המצורף) ובכנסת שלנו היום יושבים ח"כ המאמינים ברעיון שמדינת ישראל קמה תוך שימוש ציני בשואה על מנת לסחוט מדינה מהאו"ם והמדינה שקמה עושה את אותה שואה לעם הפלסטינאי. (אתם כמובן יודעים מה דעתי על הנחה זו) אבל, הדרך בה רואות תרבויות שונות את האסון של היהודים, הדרך בה כל תרבות מגיבה אליו ומשתמשת בו ואיך כל זה מתנקז לבן המשפחה החסר שלי משולחן החג. העבר שלי כיהודיה והצורך שלי לספר על המקום הקטן הזה, להלחם עליו כדי שאנשים ידעו שהוא מקום מקסים, שיש בו אנשים טובים ויפים ותרבות חמה ואוהבת, חבל ארץ קסום - כחול, ירוק וצהוב שמסך יחסי ציבור כושלים צובע אותו בצבעי מלחמה ודם.