בספטמבר כתבתי סיפור בהמשכים, בקצרה אכתוב שפגשתי אותו והתאהבנו ובלי שידעתי הוא ביטל את האירוסין שלו ויצאנו כמעט שנה והמשפחה שלו היתה עלי בקריזה (משפחה מאוד ידועה בברנג'ה הכלכלית במדינתינו) בגלל האקסית וזה מאוד הפריע לקשר ונפרדנו והוא שכב איתה והוא הצטער ואני לא סלחתי והיא נכנסה להריון ובלה בלה בלה.

כשאני קוראת את כל עוצמת הרגשות סביב הסיפור עם מירב ז"ל ומה שהיה שם או לא היה, האיומים, הסטוצים שהיו או לא היו, זה מחזיר אותי קצת לתקופה ההיא. יש שכתבו שאיומים מצד אנשים "רגילים" זה סיפור בדיוני. אז אני לא נוקטת עמדה כי באמת לא הייתי מעורבת בסיפורים ולא הכרתי אותה עד שקראתי על מותה, אבל אני רוצה לספר על הסיפור הפרטי שלי.

כשהתחילו הגישושים הראשונים ביני לבינו, השיחות הארוכות, המשיכה המטורפת, לא ידעתי שהוא צריך להתחתן עוד כמה חודשים. אחרי שאחת הדוגמניות סיפרה לי וישבתי איתו לשיחה והוא אמר לי שהוא התאהב בי והבין שזה לא זה עם האקסית ולכן סיים איתה את הקשר וביטל את החתונה, ביקשתי ממנו חודש קירור, גם בשביל הכבוד שלה ( אחרי הכל כולנו עבדנו בקהילה מאוד ביצתית ומצומצמת, זה הבעיה עם הקהילות הקטנות כמו ישרא למשל ) וגם בשביל שהשמועות ירגעו. היה לנו די קשה להוריד את הידיים אחד מהשני ובכדי להפגש נסענו לכל מיני חורים, רק שלא יזהו. האקסית הפעילה כל מיני שיטות משפילות על מנת להשאר בתמונה. היא לא פינתה את הדירה שלו מהבגדים שלה, היא עברה לגור אצל אחיו, שתתה קפה עם אמא שלו פעם בשבוע (אמא שלו היא דון קורליאונה של המשפחה) והסבירה לה עד כמה הפרידה זמנית ואני כישפתי אותו וכדומה.

שום דבר לא יכול היה להפריד בינינו היינו מאוהבים בטירוף. למרות האש הנמוכה שהתעקשתי לשמור האקסית עקבה אחרינו וגילתה שאני הסיבה שהוא החליט לסיים את הקשר ואת דבר הפגישות שלנו, או אז, היא פתחה במסע נקמה. היא אספה סביבה קומנדו של דוגמניות שכבר קודם לכן לא הבינו למה אני מרוויחה יותר מהן ומצליחה יותר מהן. יחד הן גיבשו תוכנית שהתמקדה בנקודות החולשות שלי כמו הרגישות שלי לאיומים בטלפון (אחרי שסבלתי כמה שנים קודם ממטריד שהמשטרה נאלצה לעצור) והריסה איטית של הקריירה שלי ע"י כך שהן התקשרו למארגני תצוגות בשמי והודיעו על כל שאני לא מגיעה לתצוגה כי אני חולה, שעתיים לפני התצוגה או לחילופין התקשרו להודיע לי על שינוי בשעת האיסוף.

האיומים הטלפוניים בשעות הקטנות של הלילה לא הפסיקו במשך חצי שנה (אני ארצח אותך, אני אוריד לך שערה שערה מהראש, אני רואה אותך ערומה אני מרגיש את הכוס שלך ). המשטרה לא עזרה כי השיחות היו חסויות וחברת פלאפון דרשה סכומים אסטרונומיים על מנת לאתר את השיחות החסויות. לקח כמה חודשים עד שסטייליסט שיכור פלט לידי במסיבה שהן אלו שעושות את השיחות האלו. זה היה אכזרי כי לא ידעתי מי זה ופחדתי שזה אותו לוקה בנפשו חזר. אני זוכרת את הלילות הראשונים בהם הטלפון צילצל גם בבית וגם הפלאפון ואני רועדת כולי מאזינה לאיומים, זיעה קרה, דפיקות לב, נעילה של כל הדלתות בדירה השכורה בפלורנטין והדמיון משתולל.

זה עזר להן כי בסופו של דבר נשברתי וסיימתי את הקשר איתו, זה עזר לה כי היא הצליחה לחזור למיטה שלו ללילה עלוב אחד בו הצליח לה והיא נכנסה להריון, אבל הוא חזר אלי והתחנן והלב שלי היה פצוע מידי ושבור ולא יכולתי לסלוח. אז היא קיבלה אותו כבעל והוא לא מפסיק לבגוד והיא אומללה "ואף אחת לא תפסה את המקום שלי בלב שלך" כמו שאומרת מירי מסיקה בשיר המתורגם. אבל מה יצא מזה? חרא.

אז הנה דוגמה לאנשים "נורמליים" לחלוטין שעושים דברים איומים ואני לא ממציאה את זה, זה קרה. כי ככה זה בביצה וככה זה כשיש רגשות ולא משנה מאיזה סוג והרבה פעמים דברים יוצאים מפרופורציה ושליטה ואנשים אחרים ומאבדים את זה. תתארו לכם אם אחד המרכיבים בסיפור באמת חולה.

שצה אומנם בקריזה עלי אבל היא כתבה על נושא חשוב ואני מצטרפת, לספר על מקרים בהם הרגשתי אנוסה. אני מאמינה בלדבר על הנושא הזה בכדי שאם משהו יעמוד במצב כזה אולי הוא ימצא את הכח להלחם ולצאת מהמצב הזה.

בתקופת הצבא אחד המפקדים הבכירים (והחתיכים) נכנס למשרד שלי, סגר את הדלת והתישב. זו לא היתה הפעם הראשונה שדברנו כי נהגתי להסתובב עם החבורה שלו וישבתי בישיבות צוות של הנהלת הבסיס בימים שהמפקד שלי לא תפקד, אז זה לא נראה לי חריג. התחלנו לדבר, הוא סיפר לי שראה תמונה שלי בעיתון ואהב אותה ובהדרגתיות השיחה כוונה ליחסים שלו ושל אישתו. הוא סיפר שיש להם נישואים פתוחים בלה בלה בלה, התחלתי להרגיש לא בנוח, קמתי ופניתי לעבר הדלת ואמרתי שאני צריכה ללכת. הוא קם וחיבק אותי. תפשתי את הידית ופתחתי את הדלת ואמרתי לו כמעט בצעקה שאם הוא יעזוב עכשיו אני אדאג שהוא לא יסתבך. הוא הלך. כמובן שמייד רצתי לסגן מפקד הבסיס, שהיה האבא הרוחני שלי אז, וספרתי לו והודעתי לו שאני מגישה תלונה. הסגן, שהיה חבר טוב של אותו מפקד, זימן אותו לשיחה והמפקד התנצל בפני וביקש ממני לא להגיש תלונה. אמרתי לו שמהיום והלאה אני עוקבת אחריו. אחרי כמה חודשים הוא חלה בסרטן כמו רוב הדור שלו שהסתובב איפה שהוא הסתובב.

בתקופת הלימודים התחלתי לעבוד במשרד גדול בכדי לצבור ניסיון לפני ההתמחות שלי. עבדתי שם כשנתיים ובחצי שנה האחרונה עבדתי עם עובד בכיר על פרויקט גדול ומסובך. אותו עובד היה ידוע כפרפקציוניסט ודרש ממני רמה מקצועית גבוהה בהרבה ממה שנדרש בדרך כלל מתלמידה עם ניסיון כמו שהיה לי.שמחתי כי אני אוהבת אתגרים מקצועיים. הפרויקט היה מסובך ולעיתים נדרשנו להשאר במשרד עד לשעות הלילה המאוחרות. מטבע הדברים התפתחו בינינו יחסי ידידות, דברנו הרבה, הוא סיפר לי על אישתו אני ספרתי לו על בן זוגי. היו פעמים שהיינו זורקים דברים אחד על השני או הולכים מכות בלובי ליד המזכירות (שאחת מהן היתה חברה טובה שלי). ערב אחד הוא העיר הערה שלא היתה במקום (לא זוכרת מה) ואני העמדתי אותו במקומו בצורה שלא השתמעה לשתי פנים. בדיעבד הסתבר שמאז הוא התחיל להעביר עלי דיווחים לא מחמיאים בישיבות השותפים. כעבור כמה שבועות, באחד הערבים  הוא נעל את דלת המשרד שלו וניסה "לתפוס" אותי כאילו אנחנו משחקים תופסת. כשהגעתי לדלת היא היתה נעולה ואני צרחתי עליו שיביא את המפתח, הייתי היסטרית, הוא חייך והתקרב אלי עם המתפח ונופף בו וחייך "מה הבעיה?" לקחתי את המפתח, פתחתי את הדלת וברחתי . יום אחרי הוא נעל אותי בשירותים ולא נתן לי לצאת חצי שעה. הזמן היה שבועיים לפני תחילת ההתמחות שלי במשרד, אחרי שביקשו ממני להשאר להתמחות ואני הסכמתי. 

ביקשתי פגישה עם השותפים וספרתי להם מה קרה. הם היו המומים וביקשו לשמוע את הצד שלו. למחרת נקבעה לי פגישה עם השותפים, כשנכנסתי לחדר ראיתי אותו יושב שם. הם ערכו לנו עימות בכדי לראות מי דובר אמת. נלחמתי כמו אריה על הצדק שלי וציינתי מקומות וזמנים מדוייקים. לחלק מהארועים היתה עדה חברתי הפקידה, כשקראו לה להכנס לחדר היא הרכינה ראש ואמרה שהיא לא רוצה להתערב. הרגשתי מושפלת. לא הבנתי למה אני צריכה לעמוד בעימות מול מי שעשה לי עוול כזה. יום למחרת קראו לי השותפים ואמרו שיש להם בעיה להבין מי אומר אמת. הם ספרו לי שהוא דיווח שיש ירידה בתיפקוד שלי במשרד והם רוצים לבחון אותי בכדי להבין אם הוא דיווח נכון או לא. אחד השותפים (הבכיר ביותר) הציג לי שאלה שהוא נתקל בה ובעצמו לא יודע איך לגשת אליה וביקש תשובה בכתב מנומקת תוך ארבעה ימים. לא היה לי מושג איך לגשת לזה. התייעצתי עם חבר שהיה מצטיין דיקאן ועבד במשרד דומה לשלי והוא נתן לי כיוון אפשרי, התייעצתי עם מרצה שלי והוא אמר שזה כיוון אבל הבעיה מאוד מאוד ייחודית, ישבתי שעות וחקרתי וניתחתי והגעתי לרעיון מקורי ודי אמיץ, תמכתי אותו בחומר רלוונטי והגשתי.

באותו ערב נקראתי שוב לישיבה עם השותפים, הם אמרו שמאוד הופתעו מהעבודה שלי, שמה שהגשתי מבריק לדעתם והם ישמחו אם אני אמשיך לעבוד עם השותף בפרויקט הזה. בקשר לעובד, יש בעיה הוא בכיר ומכניס הרבה עבודה למשרד והם לא יכולים לפטר אותו. הם מציעים שאני אגש אליו לחדר עכשיו ונישר את ההדורים, הוא מוכן להשלים איתי.

העלבון צרב בי, הרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי. חשתי בוז לחבורת הגברים שישבה מולי ופעם נראתה בעיניי פסגת השאיפות. קמתי מהכסא ואמרתי להם שאני במקום כזה לא נשארת ושאני מרחמת עליהם שקיבלו החלטה כל כך אומללה. שמתי את החפצים שלי בקופסא של ניירות למדפסת והלכתי.

היה קשה למצוא מקום אחר אבל מצאתי. כעבור כמה שנים הוא מעל בכספי המשרד והם זרקו אותו.

אחד מהם אף הציע לי לחזור למשרד במקומו והבטיח משכורת יפה.

ההורים שלי לחצו עלי לא להגיש תלונה. הם אמרו שזה שוק מאוד קטן ואף אחד לא יעסיק אותי.

אני מצטערת עד היום שלא הגשתי את התלונה.

היו עוד מקרים אולי אני עוד אכתוב......

שירלי: "את זוכרת את הבחור החדש שהתחלתי לצאת איתו לפני שבועיים, גיא?"

אני: "כן בטח"

שירלי: "אז אנחנו יושבים בסטפן בראון לארוחת ערב ופתאום אני רואה את בעלה של מיכל עם איזה ילדה עם חולצת בטן, הייתי בהלם. אני אומרת לגיא, שאני לא מאמינה שיושב בשולחן לידינו בעלה של חברה שלי והוא יושב עם ילדה וזה ממש לא נראה שהם בקטע עסקי שם, אולי "עסקי"".

אני: "איזה חרא, אני לא מאמינה, צריך לספר לה"

שירלי: "זה לא מה שאני רוצה לספר לך"

אני: "אז"

שירלי: "אז הוא עונה לי, כולנו נשואים"

אני: "NO SHIT"

שירלי: " שיט, שיט, אז אני שואלת אותו מה זאת אומרת, והוא עונה כולנו נשואים, אז אני שואלת ומה בדיוק אתה עושה איתי כאן אם אתה נשוי ואיפה אישתך? אז הוא עונה, אני עושה כיף איתך ואישתי בבית עם הילדים"

אני: מקללת אבל זה כבר לא לפרסום.

שירלי: "את מבינה, אנחנו יוצאים שבועיים, שכבתי איתו פעם אחת והוא באמת לא נשאר ללילה אבל את יודעת חשבתי שזה סתם ופתאום הקטע הזה"

אני: "ומה עשית?"

שירלי: "היה לי חשוב להבין"

אני: "להבין מה שהבנאדם חרא שדופק לשתי נשים את החיים"

שירלי: "לא להבין מה פספסתי כאן, איך לא זיהיתי בעיה. הוא מתקשר כל יום, גם בלילה, יצאנו כבר שש פעמים, אני צריכה להבין. אז שאלתי אותו למה הוא לא סיפר לי, הרי זה הבחירה שלי לצאת עם גבר לא פנוי. אז הוא ענה שהוא חי עם אישתו בסבבה והוא דואג לה להכל והיא חיה ברמת חיים מאוד גבוהה אבל הוא חייב מידי פעם להתאוורר"

אני: "מה זה קשור לזה שהוא לא סיפר לך?"

שירלי: "על זה הוא ענה שלא נראה לו שהיה לי איכפת"

אני: "חרא"

שירלי: "חרא"

אני: "אז מה עשית?"

שירלי: "קמתי והלכתי, ברור. הוא התקשר עוד כמה פעמים אחרי והשאיר לי הודעות של - ממי אני מתגעגע אני רוצה לפצות אותך ביום כיף ביערות הכרמל, אבל לא עניתי לו, כי הוא חרא"

אני: "טוב מאוד"

שירלי: "לא טוב, אני שוב לבד ונמאס לי מזה, מה אני צריכה להריץ בדיקות על כל תל אביבי זב חוטם שאני פוגשת, למה הוא לא אמר לי? כל כך קיוויתי שזה יהיה נורמאלי הפעם, בריא".

אני: "צר לי יקירתי, אני כל כך מבינה אותך אבל בחיפוש אחר האחד דורכים בדרך על חרא אבל מנקים וממשיכים הלאה, זה שווה את המאמץ"

שירלי: "אבל מתי הוא יבוא, אני עייפה"

* לזה שפתח אתר (לא בישראבלוג) ויורד על כל פוסט שלי ומקלל אותי - תודה, יש לי די הרבה כניסות מהאתר שלך ואתה יודע מה אומרים אין פרסום רע, העיקר שרושמים את השם שלך נכון.

* היום בערב אני מוזמנת לארוע שמאוד חשוב לי, ארוע נוצץ, אז תחזיקו לי אצבעות אני אעדכן מחר. ביי אני רצה למספרה ולאסוף את השמלה שלי.